פסק דין
1. תביעה בגין הנזק שנגרם לתובע מאי עלייתו לטיסה מאילת לשדה התעופה בן גוריון. עיקר הפיצוי הנתבע נוגע לאב הנזק הלא ממוני בגין עוגמת הנפש.
2. אין חולק שהתובע הזמין הטיסה הנ"ל שיועדה להמריא בשעה 17:05 בתאריך 9.11.05. האחרון גר בכפר שעב, עבד אותה תקופה באילת , ונדבר עם אחיו שיאסוף אותו בשדה התעופה בן גוריון ויסיעו לביתו. אין חולק כי הגיע לשדה באילת ב 9.11.05. לטענתו, שלא נסתרה ומקובלת עלי, הגיע כשעה לפני מועד הטיסה. יש לציין כי גרסתו בדבר מועד הגעתו לשדה נתמכת אף בחקירת מר גדי עמל מנהל הביטחון בנתבעת 1, ומי שנתן תצהיר מטעמה. האחרון לא העיד מידיעה אישית (שכן במועדים הרלבנטיים טרם עבד בנתבעת 1), אלא מבדיקת תיעוד: רישום נתוני האירוע שנערך בזמנו לקראת תלונה צפויה בעקבות אי עלייתו של התובע לטיסה: עמ' 13 לפרוטוקול ישיבת 22.9.09, שורות 21-22. לדברי מר עמל, לנתבעת 1 אין אמנם ידיעה בדבר מועד הגעתו של התובע לשדה, אולם ההערכה הנה שאכן הגיע שעה לפני ההמראה לשדה, שכן הגיע לבידוק הביטחוני כחצי שעה לפני ההמראה, ואותו יום היה עמוס בשדה; לכן ההערכה הנה שעמד חצי שעה בתור קודם להגעתו לדלפקי הבטחון: עמ' 11 לפרוטוקול 22.9.09 שורות 18-19; עמ' 12 שורות 21-24 .
3. אין חולק כי ההנחיה לציבור הנוסעים שמצאה ביטויה אף בכרטיס הטיסה היתה שיש להגיע לשדה באילת 45 דקות לפני זמן ההמראה: חקירת מר עמל, עמ' 12 שורות 1-2.
4. אין חולק כי הנתבעת 1, "ארקיע", הנה המוביל האווירי במובן חוק התובלה האווירית, תש"ם-1980 ואמנת ורשה.
עוד אין חולק כי ארקיע גם היתה אחראית במועדים הרלבנטים על הבידוק הביטחוני בשדה התעופה באילת. למעשה כך היו פני הדברים אף אלמלא היה מדובר בטיסה של ארקיע, היינו אף אלמלא היתה ארקיע המוביל: שכן באותה עת, ביצעה ארקיע את תהליך הבידוק הביטחוני לנוסעים עבור כל החברות הישראליות (המובילים) בשדה התעופה אילת (סע' 4 לתצהיר מר עמל). ראה גם הצהרת ב"כ ארקיע בעמ' 3 לפרוטוקול ישיבת 26.11.08.
5. הנתבעת 2 הנה רשות שדות התעופה, והתובע בסיכומיו הביע נכונות למחיקת התביעה נגדה. ארקיע הנה גם המוביל, וגם האחראית על הבידוק הביטחוני, ולאשורה במקרה זה שלפני אכן לא הוכח מחדל הקשור ברשות שדות התעופה וגרם לאי עלייתו של התובע לטיסה. לנוכח ההסכמה, אסתפק בדברים אלה, במישור היחסים מול נתבעת 2, והתביעה נגדה תידחה (לא תימחק, משעה שהתובע אינו טוען אף בסיכומיו כל טענה כנגד הרשות, ומסכים לסילוק התביעה נגדה לאחר שכבר נוהל ההליך והגענו לשלב הסיכומים). כך, בלא צו להוצאות (ההסכמה הדיונית בישיבת ההוכחות היתה שכך ייעשה באם יגיעו התובע וארקיע להסדר דיוני, שאמנם לא הסתייע; אך לנוכח הסכמת התובע בסיכומיו לא נצרכה הנתבעת 2 לטעון לגופו של ענין בסיכומיה, וקשה לומר שנוספו הוצאות או עבודה בהם יש להתחשב. למעשה הנתבעת 2 אף לא נצרכה להגשת תצהירים).
6. אין חולק כי התובע לא זכה לעלות על הטיסה היעודה שהזמין, בשל התארכות הליך הבידוק הביטחוני בעניינו. התובע הודה בחקירתו כי במזוודתו נמצא בקבוק המכיל דלק, שהתבקש להשאיר בשדה (עמ' 6, שורות 9-10). הנתבעת מבארת בתצהירה כי במקרה כזה מבוצעת בדיקה מדוקדקת יותר, כאשר מדובר בחומר שאסור לנוסע לעלות לטיסה.
7. אין חולק כי בתום הליך הבידוק הביטחוני , הוצע לתובע לעלות על הטיסה הבאה, שיעדה אמנם אינו השדה בבן גוריון אלא בשדה דב, וכי בשדה דב תמתין לו מונית על חשבון ארקיע שתוליך אותו למחוז חפצו לשדה בבן גוריון. אם כך, לאחר הליך הבידוק נמצא כי אין הוא מציב סיכון לביטחון הטיסה, שאחרת לא ברור הכיצד הוצע לו לעלות על הטיסה היוצאת הבאה. עוד אין חולק, והתובע הודה בכך (עמ' 8 שורות 20 ואילך) , כי סירב להצעה. עוד סירב להצעה חלופית של החזר עלות הכרטיס (עמ' 9 שורה 26).
כאשר נשאל לפשר הסירוב (שהרי קבלת ההצעה הראשונה היתה מוליכה אותו למחוז חפצו באיחור מקורב של 40 דקות לערך), השיב כי הנתבעת אינה רשאית לערוך עבורו את תכנית הטיסה, היינו שרשאי היה לעלות על הטיסה המקורית שהזמין. תשובה שנחזית להיות אותנטית יותר נתן בעמ' 9 למטה, כאשר ביאר שחשש שאם ייענה להצעה לקבל החזר של מחיר הכרטיס, ייחשב כמי שויתר על זכות התביעה. ככל הנראה גרס התובע כי אם ייעתר למי מן ההצעות יתפס כמי שמחל על זכויותיו. כמובן שאין ממש בדבר. גם בהנחה שיש עילת תביעה, הרי נראה שבפן המשפטי של חובת הקנת הנזק, היה מקום להיעתר לפחות לחלופה הראשונה שהוצעה. כמובן שזכותו של התובע לסרב להצעה; אך מאידך חובת הקטנת הנזק חלה בדין הן ביחס לעילה חוזית והן בנזיקין, ואין בה כדי לסכל עילת תביעה מקום שזו נתונה והוכחה. במקום שבו ניתן היה להקטין הנזק ולהגיע ליעד על חשבון הנתבעות באיחור לא גדול של שעה או ארבעים דקות, יכול והדבר ישפיע על גובה הפיצוי, ולו בראש הנזק הלא ממוני; ישפיע, ולא יאיין הזכאות, ככל שזו נתונה. שהרי, גם בהנחה שהיתה מתקבלת ההצעה עדיין היו נגרמים אובדן זמן, עוגמת נפש של ממש ו"טרטור", למי שהגיע בזמן לשדה, אף לפני הזמן, ולא יכול היה לעלות על הטיסה שהזמין. עוגמת הנפש כאן אינה נגזרת רק מאיחור בן ארבעים דקות או שעה בהגעה ליעד, אלא גם מעוגמת נפש ותסכול שצפוי שיחוש כל נוסע שלא עלה לטיסה היעודה לה רכש כרטיס. מעבר לציון זה, לא ארחיב כאן, לאור מסקנתי בשאלת האחריות.
8. התובע אינו חולק על הזכות לקיים בידוק בטחוני בשדה, לרבות חיפוש בכלים ובגוף, ומודה כי אף חובה לבצע בידוק שכזה מטעמי ביטחון. עוד הוא מציין כי ידוע לו שחלק מן הפרמטרים שיובאו בחשבון לעת ביצוע הבדיקה הוא מוצא אתני ודתי (סע' 2 לסיכומיו). אלא שבמקרה דנן מייחס הוא לבודקים בשדה מעשי זדון שנועדו להשפילו ולפגוע בו על רקע מוצאו הערבי , ובסיכומו של דבר , למנוע עלייתו לטיסה. אחריותה של ארקיע, אם נכונים הדברים , קמה מכוח אחריותה השלוחית למעשי הבודקים מטעמה.
9. הבודקים מטעם ארקיע אמנם לא זומנו לעדות, ואולם יכולתי להתרשם מן התובע. לאחר חקירתו, לא שוכנעתי כי נעשו מעשי זדון ע"י הבודקים מטעם ארקיע, על רקע מוצאו של התובע או בכלל. עדותו של התובע בחקירה הנגדית הותירה רושם מהימן, ואולם בפירוש היה פער בין עדותו הלא מפריזה, לבין הרושם "הדרמטי" יותר שביקש לצייר כתב התביעה, ואף התצהיר. כך , בכתב התביעה תואר בסע' 8 ו 9 "מסע השפלה שהתובע לא ידע כמותו מעולם", גישה ברוטאלית אל התובע שעוררה תשומת ליבם של הנוסעים שהתבוננו בו כמחבל מסוכן, שאלות ריקות מתוכן שהופנו במסגרת הבידוק , וכן טענה שהתובע "הופשט כליל ובוצעו על גופו בדיקה נוספת כאשר הבודקים התבוננו בו בהיותו ערום (בתצהיר כבר צוין שהיה "חצי ערום")".
ארקיע טענה לעומת זאת שבדיקתו של התובע בוצעה בחדר צדדי ודיסקרטי ולא לעיני הנוסעים – והתובע הודה בכך בחקירתו (עמ' 7 שורות 11-12): כך שאין גם ממש בטענות על השפלה בהליך הבדיקה מחמת הפרהסיה. מר עמל ביאר בתצהירו שלעתים, בשל התרעה באזור מוצנע מתבקש הנוסע לפתוח כפתור באזור המכנסיים ולהפשיל במידת הצורך את מכנסיו, אך לא לחשוף איברים אינטימיים. כאשר הבדיקה היא על ידי בודק מאותו המין. התובע אכן הודה (כבר בשלב קדם המשפט), כי לאשורה ובשונה מהנטען בכתב התביעה, לא הופשט כליל; אלא התבקש להפשיל מכנסיו עד הקרסוליים (עמ' 6 שורות 17-18). אכן גם בבדיקה מעין זו עשוי שיהא טמון אלמנט מביך. אך בשלב זה ככל הנראה טרם הגענו למנוחה ולנחלה שתאפשר לעולם בידוק "סטרילי". הקובע הוא מטרת הבידוק, וחשוב שייעשה תוך מזעור תחושת המבוכה לנבדק, ככל הניתן בנתונים, אך לא במחיר של התפשרות על דרישות הביטחון. איון של תחושת הפגיעה, ככל הנראה אינו לעולם באפשר והוא בבחינת מחיר כואב שלעת הזו, אין מנוס מלשלם לעתים. אני מאמין לתובע כי חש אי נעימות, אך חקירתו בפירוש הותירה הרושם של מי שנבדק לא למטרת השפלה ועיכובו בכוונת מכוון: כך למשל כאשר נשאל על השאלות שתיאר כ "ריקות מתוכן" בתצהירו ובתביעה, לא יכול היה לזכור מה נשאל. מי שנשאל שאלות שתכליתן הברורה השפלה, חזקה שיזכור תוכן השאלות, גם אם לא נוסחן המדויק. גם העובדה שתכלית השאלות אינה נהירה לחלוטין לנבדק, או נחזות בעיניו כמיותרות עדיין אין פירושה שמדובר בשאלות שמטרתן הטרדה לשמה או עיכוב. בנוסף אשוב ואזכיר נושא בקבוק הדלק שנמצא במזוודה של הנתבע. אין זה חזיון נפרץ שנוסע יבקש להעלות לטיסה בקבוק דלק, בין במזוודה ובין במטען יד. אכן סבירה היא עמדת הנתבעת כי הימצאות בקבוק דלק בכליו של התובע עשויה היתה לעורר בתחילה הרושם אצל הבודקים שכאן נדרש הליך בידוק יסודי וארוך יותר, גם בסופו נמצא שהתובע יכול לעלות לטיסה הבאה.
10. עם זאת , חשוב לשוב ולהזכיר התוצאה הסופית: נמצא כי מי שיכול היה לעלות לטיסה, לא עלה אליה בסופו של דבר בשל הימשכות הליך הבידוק (שהחל חצי שעה תמימה לפני הטיסה) בצירוף עם עומס בשדה שגרם לעמידה בתור עד להגעה לבידוק; וזאת למרות שהגיע במועד לשדה, לפי ההנחיות לציבור הנוסעים.
11. ארקיע טוענת לתחולת כלל יחוד העילה הקבוע בסע' 10 לחוק התובלה האווירית, התש"ם – 1980. זו לשון הסעיף:
"אחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו לפי חוק זה לנזק, לרבות לנזק שנגרם עקב מותו של נוסע, תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר, ולא תישמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו."
ואילו סע' 5 לחוק מפנה (גם לגבי תובלת פנים כפי שהיה בענייננו) לאמנת וורשה (האמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה בינלאומית באויר, מיום 12.10.29). לצורך עניינים מסויימים מפנה החוק אף לתיקון האמנה בפרוטוקול האג.
הילך טיעונה של ארקיע הנו שכתב התביעה משתית יהבו על הפרת החובה החוזית להוביל הנוסע ליעדו בטיסה שהוזמנה: סע' 15 לכתב התביעה. כאשר למעשה, העילה יכולה להיות מושתתת רק על חוק התובלה האווירית והוראות אמנת וורשה. אני דוחה הטענה. חוק התובלה האווירית אכן מכיל בסע' 10 הוראת יחוד עילה על פי הנחיות אמנת וורשה אליה הוא מפנה – אך זאת לטעמי אך ורק ביחס לאחריותו של מוביל ומי שפעל מכוחו ככזה. בנסיבותינו ממילא לא הוכח כל מחדל של ארקיע במה שנוגע לתיפקודה כמוביל, ובדיקת אחריותה צריכה להיעשות במישור היותה אחראית לבידוק הביטחוני. למעשה כל טענותיו של התובע מכוונות יהבן אך לנושא הבידוק הבטחוני שעיכב אותו בשדה ללא צורך עד שהיה מאוחר מדי לעלות לטיסה, ולא לפגם כלשהו בפעולת המוביל, פגם שאף לא נטען. ארקיע בטיעונה האחרון שנזכר, חפצה ליהנות מן הזהות הפרסונאלית בין תפקידה כמוביל לבין תפקידה כמבצעת הבידוק הביטחוני : אלא שזהות זו כפי שבואר, הנה מקרית, ויכול שהבידוק הביטחוני יעשה על ידי גוף אחר מאשר המוביל (והרי ארקיע עצמה הודתה כי כיום כבר אינה אחראית לנושא הבידוק הביטחוני בשדה; רק במועדים הרלבנטיים ביצעה הבידוק הביטחוני בשדה באילת עבור כל המובילות הישראליות).
נניח מקרה שבו המוביל היה חברה אחרת, למשל "ישראייר", ואילו הבידוק בוצע ידי ארקיע: אחריות המוביל ישראייר בגין איחור בתובלה האוירית של נוסע, וכימות הפיצוי יכול אכן שייבחנו (מכוח כלל יחוד העילה) רק לפי חוק התובלה האווירית המפנה לכללים שנקבעו באמנת וורשה, ואם לא נטענה העילה המתאימה אכן דין התביעה כנגד המוביל לדחיה אך מטעם זה. לעומת זאת, בדוגמא שלהלן, אחריות הגוף האחראי לבידוק הביטחוני, ארקיע , אינה נבחנת על פי כלל יחוד העילה אלא על פי הדין הנזיקי הרגיל הנוהג במקומותינו. מדוע שהתוצאה תשתנה רק משום שיש בענייננו, להבדיל מן הדוגמא, זהות פרסונאלית מקרית בין המוביל לבין הגוף האחראי על הבידוק הביטחוני בשדה?
ועוד יצוין, כי בחינת אחריות של מוביל על פי חוק התובלה האווירית ואמנת וורשה, להבדיל מכימות הנזק , אינה מקלה בהכרח על המוביל ביחס לעוולה נזיקית או עילה חוזית. סע' 19 לאמנה קובע שהמוביל ישא באחריות לנזק שנגרם מחמת איחור בתובלה אוירית של נוסעים, כבודה או טובין. "נזק", לדידי, יכול שיהא גם נזק לא ממוני ואחרת לא נקבע בהוראות האמנה. למעשה בכל הקשור להובלת נוסעים, להבדיל ממקרה של נזק גוף לנוסע או אובדן כבודה שגם בהם מטפלת האמנה, הרי הנזק הלא ממוני הנו הנזק העיקרי בחלק גדול של המקרים בהם נגרם איחור בהובלת הנוסע. סע' 21 לאמנה קובע משטר שבפועל יכול להוליך לתוצאה המזכירה מאד אשם תורם על פי הדין הנזיקי "הרגיל": היא מאפשרת לבית המשפט "בהתאם להוראות דיניו הוא" לפטור את המוביל מאחריות, כולה או מקצתה אם הוכיח המוביל שאשמת הניזוק גרמה או תרמה לנזק.